עורך דין גירושין ירון גרוס מתמחה בתחום המשפחה, ובין השאר בתחום הצוואות והירושה, להלן מאמר מחקרי בתחום הצוואות ההדדיות פרי ביצועו של עו"ד ירון גרוס.
כפי שניתן לראות, הידע התאורטי והמעשי של הפירמה היא גבוהה ביותר, אתם מוזמנים לפנות אלינו בכל שאלה ועניין.
א. מבוא
עניינו של מחקרינו הוא צוואות הדדיות. מוסד הצוואה ההדדיות לא הוסדר ספציפית בחוק הירושה (להלן: "החוק"), ולמעשה החוק עד לתיקון 12, שותק לעניין צוואות משותפות והדדיות. עם זאת הדין הישראלי (הפסיקה) הכיר במוסד הנ"ל, למרות שבפועל עצם עריכה של צוואה משותפת והדדית בא בסתירה מהותית לסעיפים בחוק הירושה. למעשה נקלטה הצוואה הדדית במשפט הישראלי עוד לפני חוק הירושה ראה פרשת צירינג , ואולם בחוק במתכונתו ערב תיקון מס' 12 נושא הצוואות ההדדיות איננו מוסדר, ואף מספר לא מבוטל של נורמות בחוק סותרות מניה וביה את הרציונל העומד ביסוד הצוואות ההדדיות.
כדוגמה נביא מספר סעיפים מהחוק העומדים בסתירה ברורה למוסד הצוואות ההדדיות. סעיף 35 לחוק:
35. צוואה לטובת עדים וכו'
הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה -בטלה.
ברור כי עצם עריכת צוואה משותפת ו/או הדדית נוגד, למעשה, את סעיף 35 הנ"ל. במידה שהזוכה על פי הצוואה ההדדית הוא אחד השותפים, שהרי היה עד לעשייתה או לכל הפחות לקח באופן אחר חלק בעריכתה.
צוואה משותפת הדדית יש בה גם, במקרים רבים, כדי לסתור את עקרון העל של החופש לצוות, בפרט במידה שבצוואה ההדדית יש הוראה מפורשת המונעת עריכתה של צוואה מאוחרת סותרת. עיקרון החופש לצוות מצוי בסעיף 27 לחוק:
27. חופש לצוות
(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה – אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה – בטלה.
במקרה של צוואה הדדית, וכפי שיבואר בהרחבה להלן, ובפרט לאור תיקון מס' 12 לחוק הירושה, הרי שכאשר יש הגנה על אינטרס ההסתמכות של המצווים הדדית, ממילא מוגבל חופש הציווי באורח קשה. הנכון הוא שתיקון מס' 12 ניסה לאזן בין אינטרס ההסתמכות לבין עיקרון חופש הציווי, אבל הגבלה גדולה על חופש הציווי יש גם יש.
צוואה הדדית גם אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 28 לחוק:
28. הצוואה מעשה אישי
(א) אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו.
(ב) הוראת צוואה התולה תקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה – בטלה.
הסתירה כאן ברורה על פניה. צוואה משותפת הדדית לעולם איננה מעשה אישי והיא תמיד פונקציה של רצון אדם אחר ששותף לצוואה.
גם סעיף 8 לחוק אינו "סובל" הסכמים הקשורים לירושתו של אדם:
8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים.
(ב) מתנה שאדם שנותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בתוקף אלא אם נעשתה בצוואה על פי הוראות חוק זה.
צוואה הדדית היא הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו. כב' הנשיא (כתוארו דאז) אומר, כפי שנראה להלן כי צוואה משותפת הדדית דומה במהותה יותר לחוזה מאשר לצוואה.
ניתן לראות בצוואה משותפת הדדית גם ניגוד לסעיף 36 לחוק הירושה:
36. ביטול על ידי המצווה
(א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה.
(ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת.
בענייננו, בתיקון מספר 12, כפי שיורחב להלן, ובעקבות הרצון להעניק משקל לאינטרס ההסתמכות של המצווה הדדי (במקרה של התיקון- בן זוג), הרי שביטול צוואה כאמור בסעיף 36 איננו אוטומטי, ומצריך מספר תנאים המנויים בסעיף 8 א' (הסעיף שהוכנס בעקבות תיקון 12 לחוק הירושה).
עינינו הרואות כי מוסד הצוואות ההדדיות אינו הרמוני, בלשון המעטה, עם החוק, ובעצם קיומו יש סתירה גדולה עם הוראות נורמטיביות המהוות למעשה את אשיות חוק הירושה.
למרות הסתירות דלעיל, המחוקק הישראלי לא מצא לנכון (עד לחקיקת תיקון מס' 12) להסדיר בדבר חקיקה את המוסד הנ"ל, שנקלט במשפט הישראלי באמצעות הפסיקה בלבד. קליטת הצוואות הדדיות במשפטנו, ללא הסדר חקיקתי יוצרת כאוס. כדי להתגבר על דיסהרמוניה זו נוצר צורך ליתן פרשנות מצמצמת להוראות החוק העומדות בסתירה לדוקטרינה של הצוואות ההדדיות, וכך אמנם נעשה. תחילה צומצמה תחולתו של סעיף 35 לחוק וכן הוראות סעיף 8 לחוק וסעיפים נוספים בפסיקות של בית המשפט העליון.
תיקון מס' 12 לחוק הוסף לחוק כסעיף 8א' והוא מסדיר למעשה בפעם הראשונה את מוסד הצוואות ההדדיות כחלק מחיקוק בניגוד למצב הקודם שבו למעשה קיבלו בתי המשפט, באורח מצמצם מוסד זה.
חיבורינו יתרכז בתיקון לחוק על מעלותיו ומגרעותיו תוך עמידה מודגשת על אינטרס ההסתמכות של המצווה שמוצא בראשונה הכרה בחוק. ברור כי המחוקק ניסה לאזן בין אינטרס ההסתמכות של המצווה לבין ערך אחר שהוא החופש לצוות. משמעותו של איזון זה תיסקר להלן.
ב. הגדרות
השתמשנו לעיל בשני מונחים: "צוואות משותפות" ו"צוואות הדדיות". המונח היותר רלוונטי לחיבורינו הוא זה של הצוואה ההדדית, שהיא מקרה פרטי של "צוואה משותפת".
כדי להבחין בין שני המונחים דלעיל אנו מביאים כאן מדבריו של כב' השופט טירקל מפסק הדין בעמ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר : " צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על הסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה (א' ברק פרשנות במשפט (כרך 5 פרשנות הצוואה), תשס"א) 69 (להלן: "ברק"). אין בחוק הירושה הסדרים לגבי צוואה משותפת ולגבי צוואה הדדית והוא "שותק" בעניינים אלה" .
הנה כי כן, מאומצת כאן הגדרתו של כב' הנשיא ברק שמבחין בין שני סוגי צוואות: האחת משותפת והשנייה הדדית.
כאמור, מתמקדים אנו בצוואות הדדיות, אלה שבהן, עפ"י הגדרתו של הנשיא ברק מתקיימים בהן הסדרים שקבע אחד המצווים המבוססים על הסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה.
ג. ההיסטוריה הפסיקתית
דנו בסעיף 35 לחוק הירושה. בפרשת שפיר עמדו על הפרק צוואות הדדיות שערכו שני אחים שציוו איש את רכושו לאחיו. בעניין זה עלתה טענת המערערים כי הצוואה בטלה מכוח סעיף 35 לחוק הירושה היות שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה של המנוח, אחיו, או היה עד לעשייתה. כב' השופט קיסטר היה בדעה כי סעיף 35 צריך להתפרש בצמצום וכי אין בעצם הפנייה לעורך דין כדי לפסול את הצוואה. עריכת הצוואה אינה מתחילה בטרם עורך דין או נסח אחר נכנס לפעולה. הוא ראה במשיב שלוחו של המצווה (והרי ידוע כי אין צוואה יכולה להיעשות באמצעות שליח, שהרי הצוואה, מעשה אישי הוא כפי שגורס החוק). גם כב' השופט חיים כהן אומר: "בסעיף 35 לחוק הירושה התשכ"ה 1965 מבדיל המחוקק בין עשיית צוואה לבין עריכתה: המסכים עם חברו או בן- זוגו, שכל אחד יעשה צוואה ויצוו בצוואותיהם זה לטובת זה, ניתן לומר עליו שהוא יזם עשיית צוואה של חברו או בן- זוגו, או שהשפיע עליו לעשותה, ואולי אף שנטל "חלק" בעשייתה.
ואולם בלקיחת חלק בעשיית הצוואה, להבדיל מעריכתה, אין האיסור שבסעיף 35 תופס, ובהשפעה או אף יוזמה שכזאת אין פגם או פסול, כל עוד לא השתמש המשפיע או היוזם באמצעים הפסולים המנויים בסעיף 30 לחוק. עריכה, כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך, ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו" .
רואים אנו כי הצוואה הדדית במקרה דנן עברה "הכשרה" בבית המשפט העליון וגברה על הוראותיו של סעיף 35 לחוק הירושה, למרות שלמעשה צוואה הדדית על פי הגדרתה נוגדת ניגוד בולט את הוראות סעיף 35.
ה"הכשרה" עצמה בעייתית היא, שכן כיצד היה בית המשפט מנמק את הכשרת הצוואה הדדית, אילו הנסיבות היו מעט שונות, והיה מוכח באורח חד משמעי כי הנהנה נכח פיסית בעת עריכת הצוואה? כיצד היה בית המשפט העליון מתמודד עם הוראת החוק האומרת: "…נטל באופן אחר חלק בעריכתה"? כלום ניתן לומר כי בצוואה הדדית, המצווה המשותף אינו נוטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה? בוודאי שכן.
הוא נוטל חלק מהותי בעריכת הצוואה, בכך אין כל ספק. הוראות צוואתו מבוססות על הסדרים שבצוואת המנוח. בית המשפט העליון, במקום לבוא ולומר ברחל בתך הקטנה כי לפנינו "יצור" ממין שעליו לא חלים הוראות חוק הירושה אלא רק חלקם, ובעצם חלה עליו מערכת כללים אחרת שאותה יש לבחון במסגרת אותם כללים, מעדיף לחזור ל"חיקו החמים" של חוק הירושה, ולבחון את המוסד הזה מבעד לעדשת הנורמות של חוק הירושה, שבעליל אינן מספקות תשובה רצינית ל"יצור" הזה.
גם בפסק דין מאוחר יותר, זה שבעניין רזניק , מתמודד בית המשפט העליון עם צוואות הדדיות שערכו בני זוג, בעדים, בפרמטרים של חוק הירושה ולא במערכת הכללים המתבקשת והייחודית למוסד הצוואות ההדדיות. ההנמקה שם של כב' השופט לנדוי הייתה כי לא כל תרגום הוא נטילת חלק בעריכת הצוואה. אליבא דלנדוי, לא היה קיים חשש שהבעל רוצה לרמות את אשתו כשתרגם לה את הצוואה לאידיש. כעקרון הדוקטרינה של הצוואות ההדדיות גרמה לצמצום פרשנותם של סעיפים רבים הנוגדים אותה ע"י הפסיקה, כאמור לעיל.
לעומת זאת בפסק הדין בעניין וינשנקר גורס בית המשפט העליון כי הוראה בצוואה הדדית הפוגעת בחופש לצוות בטלה באשר היא נוגדת את הוראות סעיף 27 לחוק. כלומר, בית המשפט העליון שולל הוספת תניה האוסרת על הנותר בחיים לשנות את צוואתו, וברור מהאמור לעיל כי בהיעדר תנאי כזה לא יפסול בית המשפט העליון בהרכב של וינשנקר צוואה חדשה שיכתוב הנותר בחיים המשנה את הוראות הצוואה ההדדית.
פסק הדין בעניין נדבי שימש השראה למאמר שחיבר המלומד טדסקי תחת הכותרת "צוואה משותפת" . בפרשת נדבי ערכו ההורים צוואה בלשון רבים והורישו זל"ז, כמקובל את כל רכושם, לפי העניין, ונקבע כי לאחר מותו של המאריך ימים ביניהם יעבור שליש מהעזבון לקרן מילגות לסטודנטים נזקקים ואילו היתרה תתחלק שווה בשווה בין שניים מתוך שלושת ילדיהם או בשווה בין שלושתם אם הבת, המודרת לכאורה על פי הצוואה, תתגרש מבעלה, שלא נשא חן בעיני ההורים, ותינשא עם אחר.
הבעל נפטר והאישה ביקשה לקיים את צוואתו. שלושת הילדים התנגדו וטענו לבטלות הצוואה. במשפט התברר כי מסמך הצוואה המשותפת הוא מסמך שאינו עונה לדרישות הצורניות של חוק הירושה. המסמך היה כתוב בכתב ידו של הבעל והאישה רק חתמה עליו (לענין הפן הצורני ראה להלן).
מעבר לפגם הצורני ולפסק הדין עוסק המאמר בהרחבה בשאלה "האם משפטנו הנוהג מותרת צוואה משותפת"? בפרשת נדבי דחה בית המשפט את טענתם של המתנגדים כי אין להכשיר צוואות משותפות. למעשה בית המשפט מכשיר כאן גם את האפשרות שצוואה משותפת והדדית תיערך במסמך אחד. טדסקי מעלה כאן תהיה לפיה אם מכשירים צוואה הדדית מדוע יש לשלול עריכת צוואה ע"י שלוח, על פי אותו הרציונאל של פסק הדין.
טדסקי מצדד בעיקרון הגלום בסעיף 28 לחוק הירושה שלפיה הצוואה היא מעשה אישי והוא שולל לטעמו לא רק את הצוואה ע"י שלוח אלא גם את הצוואה המשותפת. "כל פעם שאנו רוצים במעשה אישי של פלוני, דוחים אנו מעשה קיבוצי שלו ושל אחרים גם יחד" . טדסקי מנמק עוד את דעתו כי יש לשלול את מוסד הצוואות המשותפת ו/או ההדדיות במשפטנו, גם בהיבט הפסיכולוגי: "אם מתירים צוואה משותפת, ובמיוחד משותפת והדדית, איש לא ישלה את עצמו שחופש הביטול לפי הדינים יהיה גם חופש אפקטיבי. לפי מידת ההגינות, כל אחד מן המצווים לא יראה את עצמו בן חורין לבטל באורח חד-צדדי את צוואתו שהוא עושה בשיתוף עם הזולת, וביחוד כאשר הייתה צוואתו תמורה לצוואה האחרת" .
המסקנה היא כי טדסקי במאמרו מניח את היסודות לעקרון הסתמכות מוסרי, עקרון שימנע מוסרית מהנותר בחיים לראות עצמו חופשי לשנות את צוואתו. הוא מנתח את הצוואה המשותפת והדדית כצוואה תמורת צוואה. בהמשך תומך טדסקי, במשפט משווה, את דעתו כי אין להכיר בקיומה של צוואה משותפת: "בשיטות המשפט שבהן מחייבים צוואה משותפת, קשור חוב זה ברגע היסטורי ובקיום דינים אחרים שהם זרים לנו, ואילו, באלה שבהן שוללים אותה, מבוססת השלילה על עקרונות משותפים להם ולנו" . (באספקטים נוספים של המאמר נדון בהמשך).
בפרשת טיאגו נערכה צוואה הדדית בעדים בעת שהאישה היית חולת סרטן סופנית מספר ימים לפני מותה. הבעל היה הרוח החיה שמאחורי הצוואה והא היה זה אשר ניסח את הצוואה (העתיק מצוואה אחרת), הביא את העדים וכיו"ב. כב' השופט י. גייפמן קיבל את ההתנגדות לצוואה זו בנימוק כי הבעל נטל חלק אחר בעריכת הצוואה. אגב, מונח זה הוא סעיף עמום שלתוכו נוצק תוכן, כל מקרה על פי נסיבותיו. כאמור הפסיקה מצמצמת את תחולת הסעיף על צוואות הדדיות. בכך, גם כב' השופט גייפמן החיל פרמטרים של חוק הירושה על צוואות הדדיות ובכך בחר ללכת ב"דרך המלך" שהתווה בית המשפט עליון בפסקי דין ישנים יותר כאמור לעיל.
ברור, אפוא, כי על צוואות הדדיות חייב לחול הסדר יחודי, שהרי צוואה הדדית על פי טיבה וטבעה נוצרת מהתערבות כל צד בצוואה של משנהו. ההיסטוריה הפסיקתית שלפני פסק הדין בעניין מלמד וברובה גם לאחריו (שהרי בפרשת מלמד לא נקבעה הלכה חדשה אלא, כאמור נאמרה בה אמירת אגב שהותירה בצריך עיון את אינטרס ההסתמכות של המצווה) היא הליכה בדרך המלך, ללא איזכור כלל של אינטרס ההסתמכות של המצווה.
בפסק הדין בעניין מלמד נוצר בעצם הבסיס לתיקון מספר 12 לחוק הירושה. בפסק הדין הנ"ל מעלה בעצם הנשיא (כתוארו דאז) ברק את אינטרס ההסתמכות ואת נקודת המבט על צוואה הדדית כעל חוזה, לקדמת הבמה. בפרשת מלמד ערכו שני בני הזוג צוואות הדדיות. בצוואת האישה נכתב כי עם פטירתה יעבור כל רכושה לבעלה ואם פטירתה תתרחש לאחר מות בעלה יתחלק הרכוש בין מספר יורשים. הבעל ערך באותו היום צוואה זהה לחלוטין בתוכנה. הבעל הלך לעולמו לבית עולמו לפני האישה, וכמה שבועות לאחר מכן ערכה האישה צוואה חדשה והורישה את רכושה ליורשיה על פי דין. בית המשפט העליון נדרש לסוגיה האם יכלה האישה לשנות את צוואתה לאחר פטירת בעלה. בצוואות אלה שמרו המצווים מפורשות על אפשרות לשנות את צוואתם בעל עת ובלבד שהשינוי ייעשה בכתב ובעדים על פי דין.
בפרשת מלמד מתייחס גם הנשיא ברק לדברי השופט קיסטר בפרשת שפיר שנאמרו באמירת אגב: "באמירת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואה, האחד לטובת רעהו" (ע"א 5672/72 הנ"ל בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא".
מעבר לאמור לעיל מן הראוי להביא את דבריו של ברק בפרשת מלמד בפסקה 8: "בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה…
גם בצוואה המשותפת והדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול חזור בו מצוואתו המשותפת והדדית?…
במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים הופך המצווה השני לנאמן. יתכן גם שניתן לקבוע בישראל כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי)".
בספרו של הנשיא (כתואר דאז) א. ברק , מובעת דעה אף נחרצת יותר וחד משמעית השמה את הדגש על אינטרס ההסתמכות של המצווה השני: "שניים שערכו צוואה משותפת והדדית יצרו אינטרס הסתמכות הדדי. עקרון תום הלב צריך למנוע מהמצווה שנותר בחיים לבטל (באופן חד צדדי) את הצוואה". בהמשך אומר ברק : "לדעתי קיים בצוואה המשותפת וההדדית אינטרס הסתמכות ברור. על פי עצם ההגדרה של ההדדיות, ההוראות של המצווה האחד נקבעות על יסוד הוראותיו של המצווה האחר. הוראותיו של האחד הן בתמורה להוראותיו של האחר. על כן בצוואה משותפת והדדית יש להתחשב- שעה שמפרשים את הוראות הצוואה- באומד הדעת המשותף של המצווים כולם. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה יותר משהיא דומה לצוואה". ברק בוחן את הצוואה ההדדית בפרמטרים חוזיים, ואף אומר דברים דומים לאלה שאמר המלומד טדסקי (ראה לעיל) בדבר התמורה שיש בהוראות האחד להוראות האחר. אכן זה מעניין להסתכל על פעולה משפטית שאמורה להיות רצינית ביותר, שכן בה מובע רצונו האחרון של האדם עלי אדמות, כפעולה המוגדרת בפרמטרים של עסקת חליפין: זה תמורת זה. שני המלומדים מדברים על תמורה דבר שפסיכולוגית אינו כה פשוט לתפיסה.
ניתוח האמירה דלעיל מלמד כי אינטרס ההסתמכות בצוואות הדדיות ועיקרון תום הלב גוברים חד משמעית, על פי ברק, על עקרון חופש הציווי. אין לנו כאן את האיזון בין שני עקרונות העל הללו: מצד אחד עקרון ההסתמכות ועקרון תום הלב ומן הצד השני עקרון החופש לצוות. בעניין זה, תיקון מס' 12 על שלל מגרעותיו, כפי שיבואר להלן, דווקא מנסה לאזן בין העקרונות הללו.
בפרשת פייר נוקט כב' השופט טירקל משנה זהירות ומתייחס גם לעקרון חופש הציווי: "השאלה אם יש להגן על אינטרס ההסתמכות נדונה גם בוועדה לתיקון חוק הירושה שבראשותי ובסיכומו של הדיון הוחלט לאפשר עריכה של צוואות הדדיות בין בני זוג ולהגן על אינטרס ההסתמכות על ידי קביעת הוראה שהמצווה הנותר בחיים לא יהיה רשאי לבטל את צוואתו, אלא באישורו של בית המשפט. עוד הוחלט כי בית המשפט יוסמך להתנות את החזרה מהצוואה בתנאים כגון קביעת תנאי שהמוריש שנותר בחיים יסתלק מהצוואה או בתנאי שיחזיר מה שקיבל על פי הצוואה. יצוין כי אחרי הדיון בוועדה התפרסמה הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005 שבאה לקבוע הסדרים בדבר עריכת צוואה משותפת והדדית. לפי הצעת החוק יהיו בני הזוג רשאים לערוך צוואה, מתוך הסתמכות הדדית של בן הזוג האחד על צוואתו של בן הזוג השני, בין בצוואה אחת ובין בצוואות נפרדות שנעשו באותה עת. הזוכה על פי כל אחת מן הצוואות יוכל להיות בן הזוג או אדם אחר. ביטולה של הצוואה בחיי שני בני הזוג ייעשה רק אחרי שבן הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן הזוג השני. ביטולה אחרי מותו של אחד מבני הזוג יורשה רק אם בן הזוג המבקש לבטל את הצוואה יוותר על מה שזכה בו לפי צוואתו של בן הזוג המת".
רואים אנו מהאמור לעיל כי הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12) טובה יותר מהרעיון שהציגה הוועדה לתיקון חוק הירושה. על פי הוועדה הביטול טעון אישור בית המשפט, ואילו בהצעת החוק יש תנאים שיש למלא והחלים למעשה על כל מקרה. שהרי להשאיר את נושא ביטול הצוואה הדדית לשיקול דעתו של בית המשפט זה להגביר את חוסר הוודאות והכאוס בסוגיה העדינה הזו של צוואות הדדיות. והלא עדים אנו בערכאות הדנות בענייני משפחה עד כמה פרשנויות מפרשנויות שונות מוליכות לתוצאות שונות במקרים שיכולים, תיאורטית, להיות זהים לחלוטין. בכל מקרה השארת שיקול דעת לבית המשפט אינה תואמת גם מדיניות שיפוטית ראויה, שהרי הסדק הזה של פניה לערכאות יזמין עומס בלתי ראוי על המערכת וישחית את זמנם של בתי המשפט שהרי לא מעטים יסברו כי הם נופלים בגדר המקרה המצדיק פניה לערכאות לצורך ביטול הצוואה.
פסיקה נוספת מעניינת לאחר פסק הדין בעניין מלמד באה מכיוון בית המשפט לענייני משפחה אשר בטבריה מפי כב' השופטת אסתר בוהדנה . כאן הולך בית המשפט כברת דרך ארוכה ומבטל מתנות ו/או העברות של נכסים שעשה הנותר בחיים. כותבת כב' השופטת בוהדנה בפסקה 15 לפסק הדין: "סוגיה נוספת העולה ממקרה זה- משהגעתי לכלל מסקנה כי נערכו צוואות הדדיות עם הוראות של יורש אחר יורש ויש בצוואת המנוח הוראות אחרות המגבילות את מעשי האם, כל שהיא זוכה בפירות הנכסים אבל חייבת לשמור על הקרן מבלי שניתנה לה סמכות להדיר את אחד היורשים מזדקרת השאלה שנשארה לצורך עיון בפסיקה בדבר זכותו של יורש שני בנכסים. אם תאמר כי הקרן חייבת להשמר על יד האם נמצא, שהנכסים שמורים בידיה הנאמנות על מנת שתפיק מהם את הפירות עד אריכות ימיה. בתקופת ביניים זו מעמדו של יורש שני הוא לפחות מעמד מעין קנייני באותם נכסים. לפיכך העברתם לנתבעים 2-3 איננה מועילה, וזכותו של התובע באותם נכסים נשמרת על אף העברה, משום שאת זכותו הקניינית רכש עם פטירת המנוח".
אכן דברים כדורבנות. שהרי בהסדר של יורש אחר יורש מנוע היורש הראשון לגרוע מחלקו של היורש השני ע"י צוואה בלבד, ואילו כאן נגרע חלקו של התובע ע"י העברות בחיים. כאן, מכוח עיקרון תום הלב בפעולה משפטית שאיננה בגדר חוזה גם "ריקון צוואתה של האם מתוכן ע"י העברת הרכוש לחלק מהיורשים", גורר, לפי בוהדנה את בטלות הצוואה. היא גורסת כי קיים אינטרס הסתמכות (לא של היורש, אלא של המצווה האחר, שהרי מושכלות ראשונים: אין להגן על אינטרס הסתמכות של יורשים) הראוי להגנה, מכוח עיקרון תום הלב. היא מעלה את מעמדו של היורש השני על סמך הצוואה ההדדית לפחות למעמד מעין קנייני, ואליבא דבהודנה יש לו גם זכות קניינית באותם נכסים המצויינים בצוואה ההדדית.
לטעמנו פסק דינה של כב' השופטת בוהדנה הוא נכון גם כשמדובר ביורש אחר יורש ובעיקר כאשר מדובר בצוואות הדדיות. אכן יש מקום להחיל את עיקרון תום הלב על צוואות הדדיות, ויש גם מקום להגן על אינטרס ההסתמכות. כאן מואר ערך אחר המקודש בדיני הירושה: המצווה לקיים את רצון המת. בפעולות שנקטה האם בפרשה קא עסקינן יש לא רק פגיעה באינטרס ההסתמכות ולא רק פעולה בחוסר תום לב, אלא גם פגיעה ברצון המצווה הראשון ע"י אי קיום צוואתו ואי מילוי רצונו. לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה נחזור בהמשך.
בפרשת זמיר הולך כב' השופט יעקב כהן מבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא בדרך המלך בדחותו התנגדות לקיום צוואת אדם שהגישו בניו ונכדיו. גם במקרה זה נעשתה צוואה הדדית, אלא שכאן, בניגוד לפרשת מלמד לא הוסף סעיף לפיו כל צד רשאי לבטל בכל עת את צוואתו. ההורים ערכו צוואה הדדית במסגרתה הורישו זה לנותר בחיים את רכושם תוך שימת דגש על כך כי לאחר פטירת הנותר בחיים יגיע הרכוש לידי ילדי הצדדים. בפועל נישא האב מחדש לאחר מות אשתו וילד ילדה נוספת. האב, הנותר בחיים העניק לבת חלק מהרכוש במתנה ואילו חלק אחר הוריש לה בצוואה. כב' השופט יעקב כהן ניתח את הדין הנוהג תוך התייחסות מפורשת לפרשת מלמד. בניגוד לכב' השופטת בוהדנה אומר כב' השופט כהן כי היות שאמירתו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) ברק בפרשת מלמד הייתה אמירת אגב ובעצם לא הוכרעה השאלה בדבר הצורך להגן על אינטרס ההסתמכות של המוריש, הוא מחיל את הדינים הקודמים שקובעים כי הכללים החלים על צוואות הדדיות זהים לכללים החלים על כלל הצוואות. הוא מצטט מפסק הדין בעניין שפיר את דבריו של כב' השופט קיסטר לפיהם כל אחד מהמצווים רשאי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו.
על פסק דין זה של כב' השופט יעקב כהן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. כב' השופט גולדברג שעמד בראש מותב הערעור חזר להלכות הארכאיות כגון הלכת שפיר והלכת וינשנקר ודוחה את הערעור. על דחית ערעור זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שהחליט לדון בה כבערעור.
ואולם בבית המשפט העליון, בדונו בערעור חלה ריגרסיה בלתי צפויה. למעט השופטת עדנה ארבל, שנתנה פסק דין מלומד וראוי המביא לקדמת הבמה את עקרון ההסתמכות, בבע"מ 10807/03 אומרת השופטת נאור בדעת רוב כי מי שערך צוואה הדדית לפני התיקון, עמדה לפניו המסגרת הנורמטיבית הברורה שהייתה אז בתוקף ולכן לא ניתן להגביל שינוי צוואה הדדית לאחר פטירת אחד המצווים בידי השני. לשיטתה, כאשר אין "אינדיקציה פרשנית אחרת", הווה אומר שכאשר אין ראיה (ולצורך העניין גם ראיה חיצונית לצוואה) בדבר אומד דעת המצווים הדדית לא תוטל הגבלה על בן הזוג הנותר בחיים לשנות את צוואתו, כאשר מדובר בצוואות שלפני התיקון לחוק. דומה כי במקרה של חוסר תום לב מוכח, יטה אף המותב שישב בערעור להעביר לקדמת הבמה את עקרון ההסתמכות אף בצוואות הדדיות שנערכו לפני התיקון. ר"ל לעניין צוואות שנערכו לפני התיקון כאשר תהיה אינדיקציה פרשנית אחרת או כאשר השינוי יהיה בחוסר תום לב, לא יוכל המצווה הנותר בחיים לחסות תחת המטריה הנורמטיבית של החוק שנהג לפני התיקון והנורמות שהתווה הנשיא (כתוארו דאז) ברק, בפרשת מלמד יזכו להדגשה מיוחדת.
נשוב לפרשת פייר שגם בה היה לכב' שופט גולדברג ולמותבו מבית המשפט המחוזי בתל אביב תפקיד מרכזי. תחילת הדיונים בפרשת פייר היו בבית המשפט לעניינני משפחה בתל אביב בפני כב' השופט גייפמן . גייפמן הולך לפרשנות הצוואה ולפסקי דין כגון טלמצי'ו נ' האפוטרופוס הכללי תוך הליכה לכוונה משתמעת מהצוואה (ראה גם סעיף 54 לחוק הירושה) וקבע: "כוונת הצדדים הייתה לקבוע בשתי הצוואות שאם האחד ימות לפני בן הזוג השני – בן הזוג השני יירש אותו. צוואה לפי עיקרון ההיוותרות בחיים – זהו הרציו של מוסד הצוואות ההדדיות שמעשה בו שימוש ע"י בני הזוג. הבעל נפטר לפני האישה והאישה ירשה את הבעל, כאמור בהוראת הצוואה ההדדית של הבעל.
משנפטר הבעל לפני האישה- לא התקיים תנאי המכללא בצוואת האישה, שהבעל ירש אותה, אם האישה תמות לפניו. משלא התקיים התנאי- הוראות הצוואה בטלה והיורשים הם יורשים עפ"י דין: שני צאצאיה של המנוחה בחלקים שווים, ולא רק הצאצא של הבעל שנפטר לפני האישה". גייפמן טוען שיש לקרוא לתוך הצוואה תנאי מכללא שאם אינו מתקיים- הצוואה בטלה. בצוואות ההדדיות שבפרשת פייר לא נקבע כל הסדר הקובע את חלוקת הירושה לאחר פטירת בן הזוג השני – הנותר בחיים אלא מוזכר שם רק הסדר למקרה שבני הזוג ימותו בעת ובעונה אחת.
גייפמן טוען כי אלמלא מדובר בצוואות הדדיות הייתה תחולה להוראות סעיף 49 לחוק, אך מאחר שבצוואות הדדיות עסקינן אין תחולה לסעיף 49 (הקובע: "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה עפ"י דין"). גייפמן מגיע למסקנה כי בני הזוג החליטו ליתן איש לבן זוגו שיקול דעת בקביעת היורשים. הוא טוען כי מטרת ההדדיות מוצתה עם קיומה של הצוואה הראשונה קרי של מי שנפטר קודם. גייפמן גורס כי נקבע בצוואות ההדדיות שאם בני הזוג ימותו בעת ובעונה אחת (תנאי שלא התקיים) הבן המשותף להם יקבל את רוב העיזבון בעוד שצאצאי האישה מנישואין קודמים יקבלו 15,000 דולר.
קצת מוזר לקרוא את פסק דינו של כב' השופט גייפמן, שמצד אחד מנתח באורח כל כך מעמיק את כל מערכת ההסדרים שבצוואות ההדדיות במשפט הישראלי תוך הליכה למחוזות פסיקתיים רחבים, ותוך שימת דגש על דוקטרינה של פרשנות תכליתית, מצד אחד, ואילו מצד שני הוא נצמד ללשון הצוואה כאשר הוא מפרש את התנאי ששני בני הזוג ימותו בעת ובעונה אחת באורח דווקני. מאוחר יותר אף ערכאה גבוהה יותר תלך בדרך זו באותה הפרשה עצמה, באורח תמוה ביותר. ככלל התמקדות בפרשנות דווקנית הוא לב ליבו של הדיון בכל שלוש הערכאות
על פסק דינו של כב' השופט גייפמן הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב . הרכב השופטים כלל את אב"ד ס.נ. י' גולדברג, כב' השופטת ד' ברלינר וכב' השופטת י' שטופמן.
פסק דין זה הפך לא רק את התוצאה אליה הגיעה הערכאה הדיונית אלא גם מפליג למחוזות רחוקים בשימו את הדגש על עקרון ההסתמכות. גם כאן הולך המותב לאומד דעתו של המצווה אך קובע כי "לא ניתן לקבוע באופן גורף כי מוסד הצוואות ההדדיות מחייבנו לקרוא אל הצוואה תנאי מכללא, כפי שנקבע ע"י בית משפט קמא, לעובדה כי המנוחים בחרו להשתמש בצוואות הדדיות דווקא יש לתת משקל מסוים אך לא משקל מלא או מכריע". גולדברג ומותבו מנסים להתחקות אחר אומד דעתם של המצווים הדדית ומגיעים למסקנה כי שני המצווים רצו כי בנם המשותף יירש אותם, וזהו, לדעת בית המשפט המחוזי, אומד דעתם של המצווים.
זוהי התוצאה ואולם בפסק הדין אומר בית המשפט המחוזי דבר מעניין: "…כיום לאור פסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א מלמד נ' סולומון על אף שהושארה בצריך עיון, נראה כי ההלכה נוטה לתת תוקף מלא לצוואת המנוח ולא לאפשר לנותר בחיים לשנות צוואה זו. מגמה זו הובעה במאמרו של ארווין גודרד והיא משקפת עקרונות של הסתמכות ותום לב". אם תרצו יש כאן סטייה ברורה מ"דרך המלך" ולקיחת ה"צריך עיון" לכיוון של הלכה. גם פרשנותו של בית המשפט המחוזי את אומד דעת הצדדים הולך בעקבות סעיפי חוק ופסיקה ומגיע, לטעמנו, לתוצאה נכונה.
לאור האמור לעיל קשה להבין את הריגרסיה שחלה אצל אותו מותב (למעט שינוי מינורי- פוגלמן במקום ברלינר), בפרשת זמיר. אם בפרשת פייר מפגין בית המשפט המחוזי חדשנות מעודדת, הרי שמספר חודשים לאחר מכן הוא שב להלכות הישנות של השופטים קיסטר ולנדוי ללא שמץ של איזכור למאמרו של גודרד, ופרט לאזכור קלוש של פרשת מלמד אין את החדשנות המאפיינת את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בפרשת פייר.
אבל הריגרסיה לא הייתה נחלתו של בית המשפט המחוזי בלבד. היא התרחשה גם בין כתליו של בית המשפט העליון שדן בערעור בפרשת פייר. דווקא השופט טירקל הלך לפן החדשני והנכון, לדעתנו, כאשר דחה פרשנות דווקנית של לשון הצוואה. ואולם הנשיא ברק, שהלך כברת דרך ארוכה בפרשת טלמצ'יו, שם דן באורח חדשני בפרשנות הצוואה, ושם אפילו ייצר יצור פסיקתי שהוא "המצווה הסביר", הולך כאן דווקא ללשון הצוואה באורח דווקני, ונותן ללשון הצוואה משקל מכריע. פרשנותו זו את הצוואה ההדדית מנעה בעצם הלכה חדשה במשפט הישראלי.
היה זה כב' השופט טירקל שהמשיך את הקו שהותווה בפרשת טלמצ'יו הוא אומר: "…אכן פרשנות זאת אינה צמודה למילות הצוואה מילה במילה אך, כידוע, ישנם מצבים שבהם יש להתיר את מוסרותיהן של המילים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונות
האמיתיות…דומה שמותר גם לקבוע שאילו היו שואלים אחד מבני הזוג אם מבוקשו הוא שהמשיב- בנם המשותף- יירש אותו אך ורק במקרה שהוא ובן זוגו ימותו בעת ובעונה אחת, באותו רגע ממש, ולא במקרה שימותו זה אחר זה, בהבדל זמנים, לא היה מניח לניסוח זה להכשיל את כוונתו.
זאת ועוד, סבורני כי מותר גם לקבוע כי בני הזוג לא העלו על דעתם שימותו באותה שעה ממש, ולפיכך יש לפרש את המילים: "יחד… באותו זמן" כאילו התכוונו למצב ששניהם לא יהיו בין החיים אפילו שעת פטירתם לא תהיה זהה ממש…..לכך ראוי להוסיף כי מצב של מות בני בני הזוג יחד ובאותו זמן ממש הוא בגדר אפשרות כה רחוקה וכה בלתי מתקבלת על הדעת, עד שניתן לומר שהיא בגדר הוראת צוואה שביצועה בלתי אפשרי (סעיף 34 לחוק הירושה) ומכאן שיש לנקוט פירוש המקיים אותה (סעיף 54 (ב) לחוק הירושה)".
בכל הכבוד הראוי פרשנותו זו של כב' השופט טירקל עדיפה בעינינו לאין ערוך על פרשנותו של הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק, בפרט כשהיא עולה בקנה אחד עם תיזה דומה לחלוטין שהציג ברק בפסקי דין אחרים. טירקל הולך לסוג של מבחן "הטרדן המתערב" של הפילוסוף הגרמני RAWLS אלא שהפעם אין מדובר ב"טרדן מתערב" קלאסי אלא באומד דעתם של המצווים.
ומדוע נושא הפרשנות בעניין פייר הוא כל כך חשוב? אילו ברק היה מפרש את הצוואה כפי שפירש אותה שופט טירקל, ואולי כפי שהוא היה מפרש אותה אם היה ממשיך את קו פרשת טלמצ'יו או אפילו פרשת אפרופים (אם כבר דנים בצוואות הדדיות כבחוזה, אולי יש להחיל גם פסיקות הלקוחות מדיני החוזים על צוואות הדדיות), סביר להניח שהוא היה גם ממשיך ודן לעומק בעקרון ההסתמכות ועקרון תום הלב המושל לטעמו בצוואות הדדיות לפחות ככל שהדברים אמורים בשינוי של המצווה ההדדי לאחר פטירת המצווה השני.
כך או כך לשיטתנו בפרשת פייר דווקא נוסדה מעין הלכה במשפט הישראלי. שופט עליון אחד (טירקל) אימץ בפסק דינו את עקרון ההסתמכות: "אולם בפרשנותה של צוואה משותפת והדדית שאני. כאן באים לאמור את דעתם המשותפת של שני המצווים כאילו הם אחד… ומתוך תשומת לב לאינטרס ההסתמכות", ואילו כב' הנשיא ברק הותיר זאת שוב בצריך עיון. דעתו של ברק בסוגיה ידועה היא.
הוא פירט אותה ברחל בתך הקטנה בספרו, כאמור לעיל ואילו פרשנותו את אומד דעת המצווים הייתה זהה לזו של טירקל, אין לנו כל ספק כי אינטרס ההסתמכות היה זוכה להכרה ולהלכה מחייבת בפסיקה. לדעתנו, אפילו במצב הנוכחי ובפסיקה שיצאה מבית המשפט העליון בפרשת פייר יש חיזוק לאינטרס ההסתמכות בעידן של טרום תיקון מס' 12, ובתי משפט של הערכאות הדיונייות ושל בתי המשפט המחוזי לא יוכלו להתעלם מכך.
קשה להאמין כי נראה עוד פסקי דין נוסח זמיר בערכאה הדיונית. ויודגש כי כותרת הקורס: תיאוריה ופרקטיקה בבית המשפט לענייני משפחה, מתיישבת עם האמור לעיל. במובן הפרקטי יהיה ניתן לטעון לפחות בבית המשפט לענייני משפחה ואפילו בבתי משפט בערכאה גבוהה יותר את הטענה דלעיל כי בעצם לפנינו הלכה שיש ללכת לאורה וכי אין לשוב עוד להלכות שפיר, רזניק ודומיהן.
נגענו כאן, בציפורן הזרת בפרשנות צוואות הדדיות. בקצירת האומר יודגש כי נושא זה נרחב הוא. הבאנו את דבריו של הנשיא ברק בספרו, לפיהם צוואות הדדיות קרובות יותר לחוזה מבחינת תכונותיהן. הפרשנות של צוואות הדדיות בדומה לפרשנות של חוזים לוקחת אותנו לאומד דעת המצווים הדדית. אלא שבצוואות הדדיות עקרון תום הלב אמור להיות דומיננטי, ולהטיל חובה על המצווים הדדית לערוך את הצוואות הדדיות ו/או לבטלן בתום לב.
ד. תיקון מס' 12
בתום הליך חקיקה שהחל בהצעת חוק פרטית של ח"כ סלומיאנסקי פורסם ברשומות בתאריך 1.8.05 תיקון מס' 12 לחוק הירושה, שעיגן בחוק הירושה את סעיף 8 א' המסדיר עריכתן וביטולן של צוואות הדדיות.
באורח די מוזר נעדר החוק הגדרה של מהי צוואה הדדית. את ההגדרה מוצאים אנו דווקא בדברי ההסבר להצעת החוק, והיא דומה ביותר להגדרה המופיעה בפסק הדין בעניין מלמד: "צוואה הדדית היא צוואה משותפת של שני מצווים כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים ללא נקבעו הסדרים כאמור" .
הדבר הראשון שצד את העין בתיקון מס' 12 הוא שההסדר מדבר על בני זוג. לא מצינו בפסיקות בית המשפט שקדמו לתיקון או בספרי מלומדים כל רמז על כך שהמוסד הזה של צוואות הדדיות הוא מוסד שצריך להיות ייחודי לבני זוג דווקא. לפי בני הזוג שבת בספרם לא מופיעה המילה "בלבד" לצד בני זוג, והם טוענים שמכלל הן ניתן לשמוע לאו ועל כן משהוזכרו בני זוג ניתן להסיק כי המחוקק לא חפץ לפרוש את היריעה גם על מי שאינם בני זוג. כזכור בפרשת שפיר דלעיל דנו בצוואות הדדיות שערכו אחים.
מהו בן זוג? האם רק נשואים כחוק או שמא גם ידועים בציבור או בני זוג מאותו מין? האם גם ידועים בציבור ייחשבו לבני זוג במובן האפשרות לערוך צוואות הדדיות על פי התיקון?
החוק מתייחס לידועים בציבור בסעיף 55 שבו תחת הכותרת "מעין צוואה", וגם בסעיף 57 (ג) הדן בזכאות למזונות מן העזבון מתייחס לידועים בציבור, הגם שבשני המקרים דלעיל אין בעצם התייחסות ל"בני זוג", אלא יש תיאור של המרכיבים הבונים צד כידוע בציבור של הצד האחר.
משמעו של המושג "בני זוג" מבעד למשקפי החוק הוא בני אדם הנשואים זל"ז . הפסיקה פיתחה את מבחן ההיזקקות לגט כמבחן לפיו אדם ייחשב כנשוי. האם ניתן לומר כי החוק
סובל ידועים בציבור בתוך ההגדרה של בני זוג. לדעתנו לא, מן הטעם הפשוט שאילו התכוון המחוקק להכליל גם ידועים בציבור בתוך מונח הסופראורדינטיבי "בני זוג", הוא היה עושה זאת במפורש, ולא היה יוצר הפרדה בין סעיפים המשתמשים בשם המפורש, בני זוג, לעומת סעיפים כגון סעיף 55 וסעיף 57 (ג) לחוק.
נכון כי באחרונה חלה התפתחות במעמד הידועים בציבור ובתי המשפט שמים יותר דגש על השוואת זכויות ידועים בציבור לעומת אלה של זוגות נשואים, אבל כאשר באים לפרש את החוק מתקשים אנו להתגבר על הקושי שבהבחנה בין הביטוי המפורש בן זוג לבין הידוע או הידועה בציבור כאשתו.
לדעתנו יש להשוות ככל שניתן בין זכויות בן הזוג לזה של הידוע בציבור, והפסיקה אף עשתה זאת כאמור לעיל, אך נדמה לנו כי ככל שהדברים אמורים בתיקון מס' 12 יתקשו בתי המשפט לעשות כן, שהרי גם כך, עצם הענקת מטריה נורמטיבית למוסד הצוואות הדדיות, היא הרחבה גדולה לעומת הדין שנהג ערב חקיקת החוק.
ושוב חוזרים אנו לשוני של הגבלת הציווי ההדדי לבני זוג בלבד ולא לבני משפחה אחרים או אפילו לאנשים זרים. אין כל סיבה הגיונית מדוע לא יאפשרו לידועים בציבור לערוך צוואות הדדיות ולצורך העניין גם לבני זוג מאותו המין המקיימים משק בית משותף תוך גילוי יחסי אהבה אמון ומסירות.
ודוק! החוק מגביל ומצמצם את מוסד הידועים בציבור. מי שיהנה מזכויות על פי החוק יהיו ידועים בציבור שלא היו נשואים אותה שעה לאדם אחר (שני המרכיבים). גם כאן, לעמדתנו יש חיזוק לפרשנות המצמצמת שיש להעניק לצירוף "בני זוג" שבסעיף 8 א' לחוק.
פרשנות מצמצמת אך אולי לא ראויה מהבחינה הנורמטיבית, שהרי לעמדתנו אין גם להגביל את הידיעות בציבור לאיש ואישה שאחד מהם או שניהם נשואים לצדדים שלישיים ו/או לבני זוג מאותו מין ו/או לבני זוג מאותו מין ששניהם ו/או אחד מהם היה נשוי אותה שעה.
עם התפתחות העתים יש צורך דווקא בפרשנות מרחיבה של בתי המשפט את החוק, ואולי חקיקה שיפוטית אמיצה תמצא את הנימוקים לצקת לתוך הצירוף "בני זוג" גם את הידועים בציבור ואולי גם את הידועים בציבור בני אותו מין כפי שעשה בית המשפט המחוזי בנצרת בפרשת ע.מ. בפרשה זו נקט בית המשפט המחוזי בצעד אמיץ כאשר קבע כי סעיף 55 לחוק הירושה חל על ידועים בציבור מאותו מין.
יכולים אנו גם לציין את בג"ץ דנילוביץ המפורסם שאף הוא העניק זכויות לידוע בציבור מאותו מין. אם המגמה הזו תהיה עקבית לא מן הנמנע שלא זו בלבד שיתאפשר לידועים בציבור נשואים לאנשים אחרים לרשת ו/או לערוך צואות הדדיות, אלא אף לידועים בציבור בני אותו מין לעשות כן.
בנוסף סבורים אנו כי כשם שהנשיא (כתוארו דאז) ברק בפסקי דינו ובספרו לא צמצם את תחולת מוסד הצוואות ההדדיות לבני זוג דווקא, ההגבלה הזו שיצר המחוקק איננה במקומה, והחזרה למצב שקדם לחיקוק ייתר את כל הדיון בשאלת ידועים בציבור ו/או ידועים בציבור בני אותו מין. יותר מכך, הרחבת מעגל הזכאים לערוך צוואות הדדיות לא אמורה לפגוע בשום אינטרס, ואם הולכים לשיטת ברק לפיה צוואה הדדית מזכירה יותר חוזה מאשר צוואה, הרי שכשם שלא מגבילים את חופש החוזים, כך גם אין להגביל את החופש לערוך צוואות הדדיות לבני זוג נשואים בלבד, או לבני זוג בכלל, ויש לאפשר עריכת צוואות הדדיות גם לאנשים אחרים שאינם בני זוג לא בהגדרה המצמצמת ולא בהגדרה המרחיבה, כגון אחים.
והדברים יכולים להגיע עד אבסורד. שהרי גם הגדרה של נשוי היא בעייתית. בסעיף 11 (א) (2) לחוק מותנה הורשת חלקו של המוריש לבן זוגו בהיות בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר. אם הולכים להגדרה המופיעה בספרם של שוחט, גולדברג ופלומין של בני זוג הנשואים כדין הרי שעל פי איזה דין? האם נשואים כדמו"י בלבד? הרי הראינו כי הפסיקה בחנה את נושא הנישואין דרך אלמנט ההיזקקות לגט, ואולם גם מבחן זה אינו מכסה את כל האפשרויות הקיימות.
וכי נישואין שאינם כדמו"י ואינם מחייבים גט לא נישואין המה?
לדעתנו עקרון השיוויון שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותו והדגש על זכויות הפרט מחייבים הכרה גם במעגלים של ידועים בציבור וידועים בציבור בני אותו מין ככאלה הזכאים לערוך צוואות הדדיות.
הסוגיה הבאה שמעלה תיקון מס' 12 הוא סוגיית הפן הצורני: האם מסמך אחד או שני מסמכים? המחוקק קובע מפורשות כי שתי האפשרויות קבילות ובלבד שהפן המהותי יישמר, כלומר כלומר שהוראות צוואה הדדית אחת תהיינה על בסיס ההוראות של המצווה ההדדי.
המגמה של העדפת הפן המהותי על הפן הצורני תואמת את ההתפתחות בפסיקותיו של בית המשפט העליון בענייני ירושה. כיום גם מכשירים חסר ולא רק פגם צורני בצוואות, אבל זוהי כבר סוגיה נפרדת הראויה לפחות לעבודה סמינריונית אחרת. מה שחייב להיות ברור כי הוראות כל אחת מיחידי הצוואה ההדדית יהיו מבוססות על הוראות השניה.
השאלה שנשאלת היא מה יקרה במידה שלא לגמרי יהיה ברור שאכן אלה הם פני הדברים. בתחומים "האפורים" של צוואות הדדית? האם יש לגמרי לזנוח את הצורה לטובת המהות? התשובה, מן הסתם תהיה זו שבחוק הירושה, בו במסגרת סעיף 25 לחוק, אם שוכנע בית המשפט מעבר לכל ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה הוא יכול לרפא את הפגם הצורני, ויתכן שאף חסרים לאור הפסיקות החדשות.
עניין מיוחד לנו בדרישה הקיימת בתיקון לעניין צוואות הדדיות הנערכות בשני מסמכים. הדרישה בתיקון היא שהן ייערכו באותה העת. אם מדובר בצוואות הדדיות הנערכות באותו מסמך, הרי שברור כי מלאכת הפרשן היא קלה הרבה יותר, ומסמך אחד הוא על פניו המקרה פשוט יותר.
מה פירוש המילים באותה העת? האם על המצווים לערוך אותה באותו היום או שמא הפרש של מספר ימים גם הוא קביל? איזה פרק זמן מכסות המילים באותה העת? לדעתנו הצירוף הנ"ל אינו כה מהותי לסיווג הצוואות כצוואות הדדיות. אפילו אם אחת מיחידי הצוואות ההדדיות נעשתה באיחור של שבוע או אפילו של חודש, היא עדיין תסווג כצוואה הדדית ובלבד שהוראותיה יתבססו על הוראות הצוואה האחרת ולהיפך.
אם, בתור דוגמה, הבעל עורך צוואה בעדים ביודעו כי אשתו תכתוב צוואה מקבילה שתוכנה סוכם ביניהם, ומתייחס להוראות צוואה עתידית של האישה והאישה אכן עורכת את הצוואה כעבור שבוע (מסיבה טכנית למשל), אף היא בעדים ובהוראותיה יש התייחסות להוראות שבצוואת בעלה, קשה למצוא סיבה מדוע שתי הצוואות הללו לא תוגדרנה כצוואות הדדיות. האם ריחוק הזמן מבטל את ההדדיות?
בני הזוג שבת בספרם גורסים כי יש חסרונות בולטים במתן האפשרות לערוך צוואות הדדיות בשני מסמכים נפרדים. לטענתם יתכנו מצבים קיצוניים בו אף אחד מהמצווים לא יידע בוודאות מוחלטת מהם ההסדרים שנקבעו בצוואת בן הזוג השני, וכתוצאה מכך תיפגם גמירות דעתו.
הם טוענים כי במקרים מסויימים אילו היה המצווה האחד יודע בוודאות מוחלטת את כל ההסדרים בצוואת בן זוגו, אולי היה קובע בצוואתו הוא הסדרים שונים. במקרים קיצוניים עלול מצווה אחד ליצור מצג שווא כלפי המצווה השני ביחס לתוכן ההסדרים שנקבעו בצוואתו, כדי להניע את המצווה השני לכלול הסדרים אלה בצוואתו הוא. הם מכנים זאת: בעיה בשקיפות. בעייה זו לדעתם אינה מתעוררת כאשר הצוואות ההדדיות נערכות במסמך אחד.
שאלה אחרת היא שאלת הסימטריות של הצוואות. האם שתי הצוואות צריכות להיות סימטריות? לעניין זה אין לנו תשובה בתיקון, ואולם סביר להניח כי אילו רצה המחוקק להדגיש את הסימטריות הוא היה עושה כן. היסוד המהותי לטעמנו שהוא תנאי מספיק לצורך סיווג צוואה כצוואה הדדית הוא יסוד ההסתמכות, כאשר כל צד מסתמך על הוראות הצד השני, והסתמכות זאת עולה בבירור מלשון שתי הצוואות.
הבעיה עם הסימטריות או אי הסימטריות תהיה שוב במקרים האפורים, בהם יתעורר הצורך להתחקות אחר אומד דעת שני המצווים. כאשר יש סימטריה, הרי התחקות אחר אומד הדעת המשותף לצדדים הוא קל הרבה יותר, שכן, בידינו למעשה צוואה אחת. כאשר ההוראות אינן סימטריות לחלוטין, קיים אומד דעת משותף ואומד דעת אישי של כל אחד מהמצווים.
אם נבדוק את הפן הצורני של צוואה הדדית, הרי שאין בתיקון מס' 12 כל הגבלה על אופן עריכת הצוואה ולכאורה צוואות הדדיות יכולות להיערך בכל אחת מארבע הצורות המנויות בסעיף 18 לחוק:
18. צורות הצוואה
צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה.
לכאורה אין, למעשה, כל בעיה לערוך צוואה הדדית בשתיים מהצורות המנויות בחוק, קרי צוואה בעדים או צוואה בפני רשות.
הבעיה מתעוררת בצוואה בעל פה. על פי סעיף 23 לחוק שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בפני שני עדים השומעים לשונו, כאשר לאחר מכן עורכים העדים זכרון דברים בחתימתם ומפקידים אותו בידי הרשם לעניני ירושה.
האם יכולה להתקיים הדדיות כאשר רק צד אחד הוא שכיב מרע ואילו השני איננו כזה? אין ספק כי יש כאן בעיה רצינית, שהרי גם אם הצד השני עורך, באותה העת צוואה המסתמכת על הוראות הצוואה בע"פ, היא אינה יכולה להיות צוואה בע"פ ויכולה לכל היותר להיות צוואה במסמך נפרד באחת מהצורות האחרות, שהרי הצד השני אינו נמצא במצב של "מול פני המוות".
בעיה אחרת מתעוררת בצוואה בכתב יד הנערכת במסמך אחד. כתב ידו של מי?
סעיף 19 לחוק קובע כי צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו. והרי על פי הגדרת הסעיף רק מצווה אחד יכול לכתוב בכתב ידו. מה קורה כאשר המצווה השני חותם על צוואה הכתובה בכתב ידו של המצווה האחר?
סוגיה זו הגיעה לבית המשפט לענייני משפחה אשר בתל אביב בפרשת נקדימון. באותה הפרשה היה ברור כי הצוואה לא הייתה כתובה בכתב ידו של המנוח אל בכתב ידה של התובעת, נושאת תאריך הכתוב אף הוא בכתב ידה של התובעת, אך החתומה ע"י המנוח. גם התובעת ערכה צוואה ושתי הצוואות הופקדו בבית המשפט.
התובעת טענה כי בני הזוג ערכו צוואה הדדית בשני מסמכים נפרדים. צוואת המנוח נוסחה על ידו אך היא כתבה אותה משום שכך היה הנוהג בין בני הזוג במהלך כל השנים. במקרה הזה חתם המנוח על הצוואה בפני המזכיר הראשי של בית המשפט.
כב' השופטת צילה צפת ניתחה את סוגיית הצוואה בהתאם לנורמות המעוגנות בחוק. היא מגיעה למסקנה כי למרות שסעיף 25 מאפשר לתקן פגם או חסר בצוואה "לא נועד הסעיף לאפשר דרך חדשה ליצירת צוואה חדשה, אלא נועד לרפא פגמים בצוואה שנעשתה כדין…על כן ברור שלא ניתן לתקן בעזרת סעיף 25 פגם במרכיב יסודי בצוואה, שהרי הפעלת סעיף 25 מותנית בקיום מרכיבי היסוד. עם זאת ייתכנו מקרים שבית המשפט ייצטרך להכריע האם מקיימים הם את המרכיב היסודי או לא".
כב' השופטת צפת מגיעה למסקנה שלא ניתן בדרך פרשנית באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה, להתגבר על פגם במרכיב יסודי בצוואה. לדעתה הרציונאל העומד בסיס דרישת הצורה הקיימת, הוא, שכתב ידו של המצווה בא במקום הוכחה חותכת שזוהי באמת צוואת המצווה שהרי לצוואה זו אין צורך בעדים.
כל שנותר כראיה בוא כתב ידו של המצווה. בהמשך היא גם דנה בסוגיית סעיף 35 וחוזרת על שנאמר כי מרבית הפסיקה שדנה בצוואה משותפת התמודדה עם הוראות סעיף 35 לחוק תוך מתן פירוש מצמצם ככל שניתן להוראה זו, בעיקר כאשר עוסקים בצוואה משותפת, שאחד הקשיים שהיא מעוררת נעוץ בכך, שמשום טבעה, כל אחד מהמצווים לוקח לכאורה חלק בעריכת הצוואה לטובתו.
כב' השופטת צפת אומרת דברים ברורים: "האם ניתן ללמוד מהאמור לעיל, על דרך ההיקש, כי כאשר עסקינן בצוואות הדדיות קיימות הגנשה של כללי הצורה? שהרי, כאשר עסקינן בצוואה בכתב יד, אך טבעי הוא טכנית, כי צוואה משותפת הערוכה במסמך אחד אינה יכולה להכתב בכתב ידם של שני מצווים. תשובת הפסיקה בעניין זה היא שלילית".
כאן חוזרת כב' השופטת צפת לפסק הדין בעניין נדבי ומאירה פן נוסף בפסק הדין ומצטטת ממנו: "ברור אפוא, שאילו היינו בודקים עכשיו את כשרותו של אותו מסמך המהווה את הצוואה מבחינת קיונו כצוואה של הגב' נדבי, היינו עונים בשלילה ואמרים שאין זאת צוואה כשירה, מאחר שאין היא ממלאת אחר דרישות החוק לגבי צוואות בכתב יד (צוואות מסוג אחר)".
יתכן כי כב' השופטת צפת הייתה מכשירה צוואה הדדית הכתובה במסמך אחד, אילו זה היה המקרה שבפניה. היא יכולה הייתה, כפי שהיא רומזת, להסתמך על דבריו של כב' הנשיא ברק (כתואר דאז) בספרו שהתווה גישה ליברלית לפיה בצוואה משותפת די בחתימה של בן זוג על צוואה כתב ידו של בן הזוג האחר, לא נדרש שהצוואה תהיה בכתב ידם של כל אחד מבני הזוג.
מצד שני ברק עצמו באותו ספר אומר משהו שונה כאשר הוא מציין כי לא ניתן יהיה לערוך צוואה משותפת בכתב יד בצוואה אחת שכן לא כל אחד מהמצווים כתב בכתב ידו את כל הצוואה (אכן דבר והיפוכו).
כב' השופטת צפת אומרת כי גם אם תלך לגישתו הליברלית של ברק, "הרי ניתן לכל היותר להחילה על צוואה משותפת שנערכה במסמך אחד, וזאת לאור העדר יכולת טכנית לכתב יד של שני המצווים. קושי טכני זה, אינו קיים בצוואה משותפת שנערכה בשני מסמכים נפרדים ולפיכך, גם אין כל צידוק להגמיש את כללי הצורה החלים לגביה.
עמדתה זו של כב' השופטת צפת נזנחה לכאורה ע"י בית המשפט העליון בפרשת אהרוני . בפרשת אהרוני התיר בית המשפט העליון ביטול צוואה על אף חסר צורני בולט קרי עד אחד במקום שני עדים. גם שם היה מדובר בצוואות הדדיות, אולם ייחודה של פרשת אהרוני איננה דווקא בסוג זה של צוואה, אלא בהלכה החדשה שנקבעה שממנה ניתן ללמוד כי משמעותו של הפן הצורני בעצם שואפת לאפס.
אם הולכים לאור הרציונאל של הילכת אהרוני ניתן בהחלט להכשיר צוואה בכתב יד של מצווה אחד החתומה ע"י מצווה אחר, או אפילו בעובדות פרשת נקדימון, ובלבד שניתן יהיה ללמוד כי זהו רצונו של המצווה. בפרשת נקדימון לא היה ספק כי זהו רצונו של המנוח, באשר הוא הלך ביוזמתו והפקיד את הצוואה בבית המשפט. רואים אנו, אפוא, כי ניתן גם ניתן להכשיר צוואה הדדית בכתב יד הכתובה ע"י מצווה אחד וחתומה בשתי חתימות.
ניתן להרחיק לכת ולומר כי אפילו ניתן להכשיר צוואה הדדית בכתב יד שנערכה בשני מסמכים נפרדים, כאשר שניהם כתובים בכתב ידו של מצווה אחד, שהרי בית המשפט העליון בפרשת אהרוני אמר את דברו והכשיר למעשה ביטול צוואה עם חסר, שעל פי אמות המידה שהיה מקובלות עד לאותו פסק דין, כי צוואה בעדים החתומה בידי עד אחד, אם צוואה היא. נכון שבפרשת אהרוני דובר על ביטול צוואה, ואולם לפי סעיף 36 (א) לחוק הירושה, המצווה רשאי לבטל את צוואתו, אם על ידי ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה.
קל לראות כי הילכת בית המשפט העליון בפרשת אהרוני משליכה גם על דרכי עשיית צוואות. לאור הלכת בית המשפט העליון בפרשת אהרוני ניתן לומר בבטחון גמור כי ניתן לערוך צוואה הדדית בכתב יד למרות היעדר אחד ממרכיבי היסוד הצוואה (המנויים בסעיף 25 לחוק הירושה). לאור הילכת אהרוני גם בפרשת טיאגו היו מגיעים לתוצאה שונה.
הח"מ אינם סבורים כי הילכת בית המשפט העליון בפרשת אהרוני היא הלכה נכונה ודעתו של כב' השופט מצא בפסק הדין מקובלת עלינו. לדעתנו בהחלט יש חשיבות ליסוד הצורני כעדות על גמירות דעת של המצווה, אך לעומת ענקי בית המשפט העליון לחגבים דמינו.
סעיף 8א' (ב) לחוק-ביטול צוואות הדדיות
הסעיף מחולק לשניים: ביטול בחיי שני בני הזוג וביטול במקרה של מות אחד מבני הזוג. במקרה ששני הזוג בחיים ובן זוג אחד רוצה לבטל את הצוואה ההדדית דורש הסעיף כי המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני, ומוסיף כי עם מסירת הודעה כזו בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים.
לכאורה סעיף פשוט בעל דרישות פשוטות, אבל כדאי אולי להפנות זרקור לעבר מקרי הגבול שיתכנו, ושבחוק אין למעשה פתרון ממשי למקרים כאלה. בתור דוגמה נביא מקרה לפיו אחד המצווים מעוניין לבטל את צוואתו, ובן זוגו מצוי עדיין בן החיים, אך נמצא במצב שאינו יכול להבחין בטיבה של צוואה ונעדר גמירות דעת לחלוטין.
על פי הסעיף נכון שצוואת שני הצדדים מתבטלת, אבל המצווה השני לא יוכל לערוך צוואה אחרת, משום שבמצבו, נעדר הוא יכולת להבחין בטיבה של צוואה. בהחלט ייתכן כי המצווה הראשון לוקח זאת בחשבון, ויכולים להיות מקרים, לאו דווקא נדירים, כי יוזם הביטול דווקא יהנה מכך שצוואת המצווה השני וצוואתו מתבטלים שכן אז יוכל ליהנות מירושת בן הזוג השני כיורש על פי דין (כי המצווה אינו יוכל לערוך צוואה) ולצוות כרצונו למי שיחפוץ.
סוגיה נוספת שמעלה קושי היא מסירת ההודעה. מה נחשב כמסירה? דואר רגיל? דואר רשום? רשום עם אישור מסירה? ואם לא ניתן לאתר את המצווה השני, האם עצם משלוח הודעה לכתובת כלשהי יוצאת ידי חובת המסירה? ואם לא נמסרה ההודעה אין ביכולתו של מבקש הביטול לבטל את הצוואה ההדדית. נראה כי במקרים מעין אלה יש ליישם את ערך תום הלב כפי שהוא מופיע בחוק החוזים ולהחילו על צוואות הדדיות וביטולן כאמור באמצעות סעיף 61 לחוק החוזים (חלק כללי).
ומה קורה במידה שהצוואות ההדדיות אינן סימטריות? ביטולן החד צדדי באמצעות משלוח הודעה ומסירתה גורם גם לביטול הוראות צוואה אחרות שאינן מסתמכות על הוראות צוואת המבטל. במקרה של אי כשירותו של הצד השני לערוך צוואה עם קבלת הודעת הביטול, ואי רצונו הקודם כי ירושתו תהיה על פי דין, ייגרם נזק בלתי הפיך לחופש שלו לצוות כרצונו. למרות שהחוק שותק בעניין מצבים כאלה, יהיה זה נכון שלא לבטל צוואה לא סימטרית ביטול גורף ולאפשר להוראות שאינן הדדיות להמשיך להתקיים כדי להגשים את רצון המצווה.
הסעיף בא בעצם להגשים את מטרת התיקון: איזון בין עקרון ההסתמכות לבין עקרון חופש הציווי. אין בעצם כל דרישה מצד מבקש הביטול לבוא ליתן טעם מדוע ברצונו לבטל את הצוואה ההדדית. די במסירת ההודעה כדי לגרום לבטלות אוטומטית של הצוואה ההדדית.
סעיף 8 א' (ב) (2) (א)
מהסעיף עולה כי כל עוד לא חולק העזבון, רשאי בן הזוג הנותר בחיים, אשר מבקש לבטל את צוואתו, לעשות זאת ובתנאי שיסתלק "שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או חלק בעזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת". התנאי לביטול טרם חלוקת העזבון הוא הסתלקות. קשה, לכאורה, להעריך את הביטוי "יסתלק שלא לטובתו". אולי הכוונה היא שלא יסתלק לטובת יורשיו על פי דין.
פירוש כזה עדיין נסבל, אבל פירוש כזה יוצר לנו בעיה עם המשכו של הסעיף "לטובת ילדו", שהרי ילדו הוא יורש על פי דין בלי כל ספק. הבעייתיות שבניסוח הסעיף היא ברורה, ויש להניח כי כוונת הסעיף היא הסתלקות באורח דומה להסתלקות המנויה בסעיף 6 לחוק, כלומר הסתלקות רגילה במסגרתה אין המסתלק נחשב כלל ליורש.
כאן מן הראוי להביא את סעיף 6 לחוק:
6. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון [תיקון: תשמ"ה, תשנ"ח
א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לעניני ירושה, או לבית המשפט כאשר הענין הועבר אליו לפי סעיף 67א., להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה.
(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.
(ג) הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית המשפט.
(ד) הסתלקות על תנאי – בטלה.
(ה) בחוק זה, "רשם לעניני ירושה" – כמשמעותו בסעיף 65א.
כדאי להתמקד, לצורך העניין, בסיפא של סעיף 6 (ב): אין הסתלקות לטובת אדם אחר אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. מסיפת סעיף 6 (ב) ניתן להבין מדוע מנוע המבטל של הצוואה ההדדית (כל עוד לא חולק העזבון) מנוע מלהסתלק "לטובתו". שהרי על פי סעיף 6 (ב) אחד מהנהנים מהסתלקות הוא בן זוג.
והלא המסתלק הוא הוא בן הזוג, שהרי צוואה הדדית מותרת אך ורק בין בני זוג. זהו ההיגיון, לדעתנו שמאחורי "לטובתו". והרי כיצד יכול אדם להסתלק לטובתו? שהרי אם הסתלק לטובתו הרי לא הסתלק כלל. זהו ניסוח מסורבל שמלמד כי לא נעשתה הקפדה יתירה אפילו לעניין הניסוח.
שאלה נוספת העולה מהסעיף היא האם המבטל לאחר מות אחד מבני הזוג רשאי להסתלק לטובת אדם אחר? והתשובה היא לא, כי לעניין ההסתלקות קובע סעיף 6 מפורשות כי אין הסתלקות לטובת אדם אחר זולת אלה המנויים בסעיף.
הראינו, איפוא, כי הסתלקותו של המבקש ביטול הוא לטובת העזבון. לדעתנו בהסתלקותו לא יוכל המבטל גם להיות יורש על פי דין שהרי סעיף 6 לחוק קובע מפורשות: "רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש כלל".
ביטול צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני הזוג ולאחר הסתלקות גורם לכאורה שיורשיו של הנפטר על פי דין יהיו הזוכים באותה מנה או חלק שממנה הסתלק המבטל, שהרי הירושה היא על פי דין בהיעדר צוואה (לעניין אותה מנה), וכאשר המסתלק אינו יורש עוד ואין בצוואה הסדר לעניין מנתו, מנה זו תחולק על פי דין. לכך מכוונת שורת ההיגיון.
סעיף 8 א (ב) (2) (ב)
סעיף זה דן בחובת ההשבה של בן הזוג המבקש לבטל, לאחר חלוקת העזבון. החובה היא להשיב את כל שירש לפי צוואת בן הזוג המת, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- להשיב את שווי כל מה שירש.
החובה להשבה היא מותנית בכך שלא תהיה בצוואה ההדדית כל הוראה אחרת (ראה סעיף 8 א (2) (ב) (2) (ג) לחוק). כלומר ניתן להתנות על חובת ההשבה. כך קובע החוק.
לכאורה סעיף זה פשוט הוא ואולם מתעוררות קושיות לא פשוטות שאינן מוצאות את פתרונן בתיקון. בני הזוג שבת בספרם מעלים את הקושי במקרה שבני הזוג קבעו כי הזוכים על פי כל אחת מצוואותיהם יהיו צדדים שלישיים. במקרה כזה חובת ההשבה של בן הזוג הנותר בחיים איננה עוד רלוונטית, שכן בן הזוג לא זכה בכל חלק או מנה מהעזבון ואין לו בעצם מה להשיב.
הקושי הוא בעצם החשש לפגיעה באינטרס ההסתמכות של בן הזוג שמת. האם היה בן הזוג שמת בכלל קובע את הצד השלישי כזוכה אילו ידע כי לאחר פטירתו וזכיית הצד השלישי בעזבונו, יבטל בן זוגו את התחייבותו על פי הצוואה ההדדית. יש כאן בהחלט אפשרות לפגיעה באינטרס ההסתמכות של בן הזוג שמת.
בני הזוג שבת אף מעלים שאלה נוספת ומכוונים לשימוש לרעה בזכות הביטול לאחר פטירת בן הזוג. הם מביאים כדוגמה אפשרות לפיה הנותר בחיים בא על סיפוקו מבחינה נפשית וכלכלית בכך שצד שלישי מסויים זכה בעזבונו של בן הזוג שמת ומעתה ואילך אין לו כל מוטיבציה לקיים את התחייבותו והוא מבטל את צוואתו מבלי שחלה עליו כל חובת השבה. הם גורסים את מה שברור, כי פעולה כזו נוגדת את עקרון תום הלב, ואולם לשיטתם במישור הפרקטי יהיה קושי להוכיח חוסר תום לב.
כפי שנראה להלן בעצם האיסור להורות בצוואה הדדית על שלילת זכות הביטול מוגבל ל"חיי שני בני הזוג". אין הוראה כזו המתייחסת למצב של מות אחד מבני הזוג. כדי להתגבר על הקושי דלעיל, ניתן להכניס הוראה בצוואה ההדדית השוללת את זכות הביטול מהנותר בחיים, והיא תהיה חוקית, ותמנע מניפולציות מאת הנותר בחיים.
בני הזוג שבת מציעים לאמץ את המודל האנגלי שנקט בגישת ביניים: "באנגליה, בדרך כלל יכול מצווה, שנותר בחיים, לבטל את צוואתו ההדדית שלו לאחר פטירת המצווה השני, מכוח עקרון החופש לצוות, הזוכה למעמד על בדין האנגלי. עם זאת, בן הזוג האמור או עזבונו, עשויים להיתבע לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה על יד מי שאמור היה ליהנות מכוח הצוואה ההדדית שבוטלה" .
ואכן אם מיישמים את אמירתו של ברק שגורס כי צוואות הדדיות דומות יותר לחוזה מאשר לצוואה, הרי במקרים של צדדים שלישיים, מדובר בחוזה לטובת צד שלישי על כל ההסדרים הנורמטיביים החלים על חוזה כזה, בין השאר בחוק החוזים.
סעיף 8 א (ב) (2) (ג)
כאן מדובר באיסור על הוראה בצוואה הדדית השוללת את זכות הביטול של מי מהמצווים בחיי שני בני הזוג. ברור כי כאן בעצם מגנים על עקרון חופש הציווי. ומה באשר לאיסור על הוראה בצוואות ההדדיות השוללת את זכות הביטול של מי מהמצווים לאחר מות בן הזוג השני? הוראה כזו לא קיימת.
למדים אנו מלשון התיקון כי בחיי בני הזוג יש לחופש הציווי משקל גדול יותר ואילו לאחר פטירת אחד מבני הזוג, יש משקל גדול יותר לאינטרס ההסתמכות, והוא מועדף על פני חופש הציווי, בעצם הכנסת סעיף לצוואה המגביל את זכות הביטול של הנותר בחיים.
ואולם מהי הוראה אחרת? האם רק הוראה מפורשת או גם הוראה מכללא, או הנלמדת מהנסיבות? הרי הראינו כי בעידן הפרשנות התכליתית הולכים לאומד דעת המצווים במקרים מסויימים. במקרה שחסרה הוראה מפורשת בצוואה, אך לשונה מלמדת והנסיבות תומכות בהוראה מכללא לפיה אין על הנותר בחיים, לדוגמה, להשיב את אשר ירש לאחר חלוקת העזבון?
תחולת תיקון מס' 12
כאן יש להבחין בין תוקפן של צוואות הדדיות שנערכו לפני התיקון לבין זכות הביטול. לעניין תוקפן של צוואות הדדיות ערב כניסת החוק לתוקפו הרי שאין לפגוע בתוקף זה . סעיף 2 לחוק הירושה (תיקון מס' 12) כפי שהובא בקריאה השלישית לכנסת קובע: " הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו".
לעניין ביטול צוואות הדדיות, התיקון לחוק פורש, בעצם, את מצודתו לעניין ביטולן של צוואות הדדיות גם על צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון.
אין הוראה של ממש בחוק הגורסת תחולה רטרוספקטיבית של זכות הביטול, ואולם אין גם הוראה השוללת זאת. התומכים בפרשנות זאת רואים לנגד עיניהם מערכת דינים אחת שאיננה מתפצלת ללפני ואחרי. לדעתנו פרשנות זו היא פרשנות ראויה למרות שככלל החלת חוק חדש היא לרוב פרוספקטיבית (למעט מספר חוקים כגון התיקונים לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) המאפשר לשר הבטחון להכריז רטרוספקטיבית על איזור כאיזור עימות, ועל הכנסת סעיף התיישנות רטרוספקטיבי לחוק זה).
לעומת זאת יהיו כאלה שיתמכו בתחולה פרוספקטיבית בלבד של התיקון ונימוקיהם יהיו בוודאי: הסתמכות על מצב משפטי נתון בעת עריכת צוואה לפני התיקון לחוק, וציפיות בהתאם למצב המשפטי ששרר בעת עריכת הצוואות ההדדיות.
ואולם אנו מצדדים בתחולה רטרוספקטיבית של זכות הביטול של צוואות הדדיות. הרי הדין הקודם לא היה דין מפורש, הפסיקות הארכאיות לא היו חד משמעיות. די בפס"ד בעניין מלמד כדי לעורר ספק באשר לדין הנוהג, וכפי שגרסנו לעיל, בעצם בפרשת פייר נוסדה מעין הלכה חדשה.
המחיר שישולם בהחלה רטרוספקטיבית של החוק הוא מחיר לא פשוט, אך הוא שווה את המוצר הסופי שהוא מערכת דינים אחת המכסה את מוסד הצוואות הדדיות מבחינת זכות הביטול, ללא חלוקה לתקופות.
ה. משפט משווה
בפרק זה בחרנו להביא את החומר מפסק דינו של כב' השופט טירקל בפרשת פייר:
"התיחסותן השונה של שיטות משפטיות שונות לצוואה משותפת ולצוואה הדדית היא מאלפת. בדין הגרמני יש הוראות מפורטות לענין צוואה משותפת והדדית. ההוראות לענין צוואה משותפת נמצאות בספר החמישי (חלק הירושה) בחלק השלישי (צוואות) בחלק המשנה השמיני (סעיפים 2265 עד 2273). יצוין כי אין שם הגדרה של צוואה משותפת ואין הגדרה של צוואה הדדית, אלא שההוראות נלמדות מתוך השימוש במושגים ומההקשר התוכני. צוואה משותפת יכולה להיעשות אך ורק על ידי בני זוג. לפי סעיף 2265 ל – B.G.B (ראו, Http://www.bundesrecht.juris.de/bundesrecht/bgb_alt/__2265.htm): "A joint will be made only by spouses". אחד מבני הזוג רשאי לערוך את הצוואה בעצמו ואז יידרש בן הזוג השני רק לחתימה ולהצהרה על תאריך חתימתו.
כמו כן, בטלה צוואה משותפת כאשר בני הזוג התגרשו או שנישואיהם בוטלו או שנפתחו הליכים לקראת גירושין לפני פטירת המצווה הראשון; אלא אם כן משתמעת כוונה אחרת באשר להעברת הנכסים גם במקרים האמורים (סעיף 2268). כאשר הנהנה מן הצוואה הוא צד שלישי, חזקה שהצוואה המשותפת כיוונה להעברת כל רכושו של המצווה שנפטר שני, לצד השלישי ורק לאחר מותו של המצווה השני ("berlin will").
אשר לצוואה הדדית, נכלל הנושא בסעיפים הדנים ב"העברה הדדית" (dispositions reciprocal). ההסדר העיקרי (סעיף 2270) קובע, כי אם משתמע מהוראות הצוואה שאחד מבני הזוג לא היה מצווה לולא ידע על הציווי של האחר, והציווי של האחר בטל או מבוטל, יש לבטל גם את הציווי של הראשון. בהמשך קובע הסעיף חזקה, כי יש ללמוד על אינטרס הסתמכות כאמור, ועל התוצאות הנובעות ממנו, בכל מקרה שבו נעשית הענקה הדדית של נכסים, או הענקה לצד שלישי שהוא קרוב של בני הזוג.
לפי הדין האוסטרי, בני זוג נשואים רשאים לעשות צוואה אחת בה ימנו כיורשים לא רק אחד את השני אלא גם צד שלישי (European Succession Laws (2th ed, 2002) p. 29). לפי פסיקתו של בית המשפט העליון של אוסטריה, במידה וזוגות העומדים להתחתן עורכים צוואה משותפת והדדית הרי שצוואתם תקפה כל עוד יינשאו בסופו של דבר.
לפי המקובל שם, צוואה משותפת אינה נחשבת כחוזה נישואין ולכן אינה מצריכה אישור נוטריוני. כמו כן, כל סוגי הצוואה הכשרים לפי החוק האוסטרי כשרים גם לעניין צוואה הדדית (צוואות פרטיות וציבוריות). אולם, יש לציין כי קיים קושי בקבלתה של צוואה הדדית מסוג צוואה בעל פה. עוד פסק בית המשפט העליון שם כי תנאי הכרחי לקבילותה של צוואה הדדית הוא ששני בני הזוג יכתבו כל אחד את דברי הצוואה בעצמם וכן יחתמו עליה שניהם.
לפי הדין הצרפתי, אי אפשר לערוך צוואה הדדית בין בני זוג, אפילו נעשית הצוואה לטובתו של אדם שלישי. לפי סעיף 968 לקוד הצרפתי: "A will may not be made in the same instrument by two or several persons, either for the benefit of a third person, or as a mutual and reciprocal disposition".
לפי הפסיקה שם, יש להצר את תחולתו של הסעיף על ידי הקביעה, כי שתי צוואות יכול שיערכו באותו מסמך אם בסופן יופיעו שתי חתימות (European Succession Laws (2th ed, 2002) p. 162). דרכו של הדין האיטלקי היא כדרכו של הדין הצרפתי. לפי סעיף 589 לקוד האיטלקי, אין לערוך צוואה משותפת או הדדית בין אם הנהנים מן הצוואה הם המצווים עצמם ובין אם הם צדדים שלישיים.
במשפט האנגלו-אמריקני מוכרת בדרך כלל, צוואה משותפת, אף שלכאורה אין הגבלה על יכולתו של המצווה שנותר בחיים, לחזור בו מן הצוואה. עם זאת, במצב של הסכמה בין המצווים המשותפים שלא לחזור מהצוואה, יגן בית המשפט על אינטרס ההסתמכות על ידי שימוש במוסד הנאמנות.
עם מותו של המצווה הראשון הופך המצווה הנותר בחיים לנאמן על כל הנכסים (ברק בעמ' 70; Theobald on Wills (12th ed, by O.R. Marshall, London 1963) p. 28-29). אשר לצוואה הדדית, נקודת המוצא היא שהצדדים ביקשו ליצור אינטרס הסתמכות בעת עריכת הצוואה.
אמנם, בית המשפט יכיר בזכות לחזור מצוואה אף אם היא הדדית, אך דיני היושר יכירו באינטרס שנפגע עקב שינוי הצוואה על ידי המצווה הנותר בחיים, במיוחד כאשר לא ויתר על הזכייה לאחר מותו של הראשון. התוצאה היא שיינתן פיצוי לנהנים שנפגעו על ידי שינוי הצוואה על ידי המצווה שנותר בחיים.
גם כאן, יהיה צורך להוכיח כי המצווים ההדדיים הסתמכו על ההסכמה שלא לחזור מהצוואה. יצוין כי עד לפטירתו של המצווה הראשון ניתן לחזור מצוואה הדדית בהסכמה ואף בהודעה חד צדדית למצווה השני. על מנת שהמצווה השני יוכל לזכות בפיצוי בשל הביטול החד צדדי עליו להוכיח כי נגרם לו נזק, והוכחה זאת קשה, שכן ההודעה שקיבל מאפשרת לו לחזור בו מצוואתו שלו" .
רואים אנו כי הוראות תיקון מס' 12 קרובים במידה רבה לכללים הנהוגים בדין הגרמני. למרות שאין בדין הגרמני הגדרה מהי צוואה משותפת, אך היא נלמדת מהקונטקסט. גם בדין הגרמני צוואה הדדית מותרת בין בני זוג, ויש שינוים לעומת הדין הישראלי בקשר לפונקציה של היותם של הצדדים נשואים, וכן בחזקות שפיתח הדין הגרמני כאמור לעיל ובפרט החזקה של אינטרס הסתמכות כאשר יש הענקה הדדית ו/או העברה לטובת צד שלישי שהוא קרוב לבני הזוג.
ו. דרכים לעקיפת התיקון ע"י חיזוק אינטרס ההסתמכות ודרכים למניעת מניפולציות
תיקון מס' 12 שנקלט בחוק הירושה כסעיף 8 א' הוא, בעינינו השתלה מלאכותית של סעיף בתוך גוף זר שמתאמץ מאד לקלוט אותו. ה"השתלה" נעשתה ללא תרופות נוגדות דחייה. תרופות כאלה היו יכולות להיות בחינה מחודשת של חוק הירושה, והתאמת סעיפי חוק שונים לצורך קליטת מוסד הצוואות ההדדיות.
עם זאת, ניתן לדעתנו להשיג את כמה ממטרות התיקון גם בדרכים אחרות, העולות בקנה אחד עם חוק הירושה ועם חוקים אחרים. השאלה היא רק האם אנו מעוניינים לחזק את אינטרס ההסתמכות או לא.
כך לדוגמה, אם המדובר בבני זוג נשואים אפשר בהחלט לערוך הסכם ממון ולקבל תוקף של פסק דין להסכם זה. הסכם זה עשוי לגבור על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה. כך פסק כב' השופט גייפמן בפרשת בן דרור וכך קרה גם בפרשת אחירם בו פסקה כב' השופטת פרוקצ'ה, בהיותה שופטת מחוזית כי הסכם הגירושין עדיף על הוראות הצוואה.
בית המשפט בפרשת אחירם קבע כי צוואה הסותרת הסכם ממון שאושר לפני שנערכה הצוואה נסוגה והסכם הממון גובר על הצוואה ומכאן ניתן גם להסיק כי הסכם ממון שנערך לאחר שנערכה צוואה גובר עליה. אם כך, בני זוג יכולים לעקוף את התיקון ע"י עריכת הסכם ממון, מוקדם או מאוחר, ששינויו, כזכור טעון מסמך בכתב ואישור של בית המשפט לענייני משפחה. החסרון של הסכם ממון הוא היעדר היכולת לחזור ממנו וביטולו טעון אישור אף הוא, בה בשעה שתיקון מס' 12 מאפשר חזרה גם ללא אישור בית המשפט, בתנאים המנויים בסעיף.
הסכם ממון הוא חוזה לכל דבר ועניין וככזה הוא עולה בקנה אחד עם ראייתו של הנשיא ברק את מוסד הצוואות הדדיות הדומה יותר לחוזה מאשר לצוואה.
דרכים נוספות, המגיעות מתוך חוק הירושה עצמו ונועדו לצמצם את דרכו של הנותר בחיים לערוך מניפולציות בזכויות של צדדים שלישיים הן: עריכת צוואה עם הסדר של יורש אחר יורש (סעיף 42 לחוק) או יורש על תנאי דוחה (סעיף 43 לחוק) או יורש על תנאי מפסיק (סעיף 44 לחוק). נכון שבמקרים אלה אין כל כך דגש על עקרון ההדדיות, ויותר הגנה על צדדים שלישיים, לצורך מניעת מניפולציות בזכויותיהם, אך יש וודאות גדולה יותר של המוריש מה יקרה לאחר פטירתו עם עזבונו.
למרות האמור לעיל, ההסדר של צוואות הדדיות המנויות בתיקון מס' 12 עונה, במידה רבה על הצורך לאזן בין עקרון ההסתמכות לעקרון חופש הציווי. ראינו בפסק הדין של כב' השופטת בוהדנה כי היא גם מוצאת דרכים להתמודד עם מתנות המוענקות לפני פטירת המצווה השני, והנועדות לעקוף את ההסדר של יורש אחר יורש. בנסיבות הללו כב' השופטת בוהדנה הלכה לעיקרון תום הלב, ונראה כי כך יעשו גם בתי המשפט גם בעתיד במקרה של הענקת מתנות שנועדו לסכל את זכייתו של היורש אחר היורש.
ז. סיכום
ניסינו לסקור נושא רחב ידיים וסבוך מעין כמותו היכול להוות מקור לא אכזב לעבודת דוקטורט מעמיקה. נגענו בנושאים שונים העולים ממוסד הצוואות ההדדיות לפני ואחרי תיקון מס' 12. הבענו את דעתנו האישית בכמה וכמה סוגיות כבדות משקל הנובעות מהמצב המשפטי לפני ואחרי החוק.
אנו סבורים כי יש מקום למוסד הצוואות ההדדיות במשפט הישראלי, ויש אינטרס של הסתמכות של המצווה שנפטר, הראוי להגנה. הדרך של תיקון מס' 12 היא מסוג של הטלאה: תפירת טלאי של נורמות לתוך נורמות שקיימות במשפט הישראלי מאמצע שנות ה- 60 ואפילו לפני כן. סבורים אנו כשופט טירקל כי אין להקל ראש בחופש לצוות ואולם לכך יש להוסיף את דעת הנשיא (כתוארו דאז) אהרון ברק לפיה צוואה הדדית במהותה דומה יותר לחוזה מאשר לצוואה כלומר הכרעה ברורה לטובת אינטרס ההסתמכות ונורמות של תום לב המושלות בדיני החוזים (אך מכוח סעיף 61 לחוק החוזים גם פרושות על כל תחומי המשפט למעשה).
דעתנו היא כי יש להרחיב את מעגל המצווים הדדית ולא להגבילם רק לבני זוג נשואים. את דעתנו זו הבענו לעיל. לטעמנו יש להחיל את עקרון ההסתמכות באורח רטרוספקטיבי גם על צוואות הדדיות שנערכו עובר לתיקון מס' 12 וכי שתיקת המחוקק בעניין זה צריכה להתפרש כהחלה גורפת של הנורמות הללו. לדעתנו נקבעה בפרשת פייר מעין הלכה מעם בית המשפט העליון שמחזקת דעה זו, למרות שבפרשת זמיר הייתה נסיגה לעניין צוואות שנעשו לפני התיקון לחוק, אם כי גם שם הודגש עקרון תום הלב בכל נושא הצוואות ההדדיות.
סוף דבר: עקרון ההסתמכות חי ונושם במוסד הצוואות הדדיות במשפט הישראלי. מוסד זה זכה סוף סוף להכרה חקיקתית, ועם תיאומים מתאימים בחוק הירושה ניתן יהיה להגיע ליותר הרמוניה בין מוסד הצוואות ההדדיות לבין עקרונות אחרים המובאים בחוק.
הערות:
- ע"א 155/59 צירינג נ' צירינג פ"ד יד 1543
- חוק הירושה (תיקון מס' 12) ס"ח 2017, כ"ה בתמוז, תשס"ה, 1.8.05, בעמ' 715.
- עמ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס), אתר LAWDATA (להלן: "פייר").
- ע"א 567/72 שפיר ואח' נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373 (להלן: "שפיר").
- [1] ע"א 598/75 רזניק ואח' נ' רזניק, פ"ד ל (1) 749.
- ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד ל"ד (1) 142
- ת"ע (ת"א) 2150/74 נדבי נ' נדבי, פ"מ תשל"ז (1) 309
- "צוואה משותפת" עיוני משפט ו', 662
- ת"ע (ת"א) 2470/99 עזבון המנוחה טיאגו נ' טיאגו תק-מש 2001 (2)57
- ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון פד נג (5) 703
- ברק, אהרון, פרשנות במשפט- פרשנות הצוואה, (תשס"א כרך ה'), עמ' 72
- תמ"ש 2380/99 פלוני נ' אלמונית אתר LAWDATA
- [1] ת"ע 3630/01 פלונית נ' אלמוני ואח' אתר LAWDATA
- [1] תע 4860/99 פייר נ' לרנר אתר LAWDATA
- [1] עמ 1030/01 פלוני נ' פלונית אתר LAWDATA
- שבת אילנית ושבת אורן, ירושה עסקאות בירושה עתידה וצוואות הדדיות, פרלשטיין-גינוסר בע"מ 2006 עמ' 461-466
- [1] ש' שוחט, מ' גולדברג, י' פלומין, דיני ירושה ועזבון, (מהד' שישית, 2005) עמ' 51
- [1] ע"א (נצ') 3245/03 ע.מ. נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2004 (4) 2532
- [1] ת"ע 7201/00 רות נקדימון נ' דב נקדימון, אתר LAWDATA
- [1] דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אהרוני ואח' אתר LAWDATA
- [1] תמ"ש (ת"א) 32240/96 בן דרור נ' בן דרור פ"מ תשנ"ח (4) 277
- [1] ע"ז (י-ם) 289/97 אחירם נגד היועץ המשפטי לממשלה תק-מח 99(1)